ברביקיו אמריקאי משוגע

יום העצמאות שלנו הוא (או היה) כבר שנים אירוע אוטומטי. תמיד נפגשים עם אותם חברים, כל שנה בבית אחר לפי הסבב. תמיד מחלקים את אותן מטלות לאותן משפחות. זה שאחראי על צידניות הבירה עמוסות הקרח, זו שעל הקינוח, זה שמערבב את הטחינה הכי טובה וההיא שצולה תפוחי אדמה לשלמות. בהתחלה בכל שנה ספרנו מחדש ילדים, לאלו נולד ילד שני ולאלו שלישית ואחר כך ספרנו לאיזה כיתות הם עלו ואצל חלק אפילו התגייסו והשתחררו. מיישרים קווים על השנה שחלפה - לאן נסענו, מה שלום העבודה, מה שיפצנו ואיך התברגנו והתיישבנו עם השנים. 

ואז ביטלו את האוטומטים. שנים אנחנו מנסים לצאת מתבניות מקבעות בעזרת שלל מטפלים ומטפלות מז׳אנרים שונים והנה ככה, בקלות, ביטלו. וחבל, כי זה דווקא היה אוטומט חיובי. אהבנו אותו. חיינו איתו טוב. סבבה, זורמים. או יותר נכון, נאלצים.

וגם לא מתקהלים, או מצטופפים, או מתקרבים יתר על המידה, או נפגשים עם אנשים מזדמנים שאינם מתוך מעגלינו הסגורים. כלומר גרעיניים. רק אנחנו והחוסים תחת צל קורתינו. זאת אומרת הילדים הפרטיים שלנו, שאנחנו זוכרים באיזו כיתה הם לומדים רוב הזמן (עכשיו קצת פחות). 

אבל לגמרי חוגגים. יום העצמאות שלנו יהיה, מה שהצאצאים פה מכנים ״הארוחה הכי שווה שאפשר לאכול במסעדה, אבל בבית״ (ציטוט ישיר). ויותר מזה, אחרי שבועות ארוכים שאנחנו מכינים כאן 3 ארוחות ביום א-לה פנסיון מלא עם צ׳ופרים בבריכה רק בלי הבריכה, כמה אושר יש בארוחה מושלמת שמגיעה קומפלט בארגז חתיך, רק מנגֵל והגש, כולל תפוחי אדמה צלויים לשלמות, סלטים של ברביקיו ובירה קרה כקרח. הילדים מתרכזים בצד שלהם של השולחן, כלומר ליד המיני המבורגרים בהרכבה עצמית ומאפשרים למבוגרים רגע אינטימי עם שיפודי שרימפס, ארטישוק ושומר או שיפודי הסינטה, שמסתבר שגם הילדים רוצים, אבל אנחנו לא בטוחים שאנחנו משתפים. אולי אם הם יבקשו יפה. ממש יפה. אולי הם יוותרו לנו כשנגלה להם מה יש לקינוח. אלוהים, מה יש לקינוח. יתכן שזו שאחראית על הקינוח תצא לחל״ת גם בשנה הבאה.

יום העצמאות שמח!