עתיד ורוד

הסיפור על מיץ פטל

 אני נשבע שבהתחלה הייתי בטוח שהם שותים כולם מיץ פטל! הזמן – 1994. המקום – העיירה גראס שבפרובנס, שלמרות שמה המבטיח, היא מקיימת בעיקר תעשיית בשמים מקומית וידועה. אנחנו, זוג צעיר, צועדים לאורכה של שדרה מנומנמת שבה הנוף האנושי נראה כאילו מישהו ביקש לזקק את כל האסוציאציות על צרפת: מקומיים עם סלי קניות שמתוכם מציץ באגט ארוך, בעלת בית הקפה מרוקנת את המאפרה תוך כדי גערות בלקוחות הקבועים, גברים מבוגרים בכובעי בארט משחקים פטנק בארגז החול שבמרכז השדרה, מזוויות פיהם משתלשלות סיגריות ג'יטאן או גולואז...

אני יודע שהמשפט הבא עלול להציג אותי כמתנשא, אבל אלה היו ימים קסומים לתיירות: נסיעה לחו"ל כבר לא הייתה נחלתו של מה שרק שני עשורים קודם לכן כונה "חוג הסילון", אבל בעידן טרום טיסות הלואו-קוסט, טסו אנשים לחו"ל במחשבה תחילה, מתוך איזו כוונה – ולא כשהפרמטר היחיד הוא חסכנותו של ה"דיל". היעדים השונים קיבלו את פני הסקרנים בחום: אפילו מחסום השפה לא מנע ממני להרגיש קצת צרפתי בתום שבועיים של מסע של שבוע בפרובנס ו... איפה היינו? אה, כן – בפטל הזה ששתו כולם.

רוזה אליקסיר, ויניירון סן טרופה, רוזה דרום צרפתי רענן, פרחוני ויבש.

זה לא שלא הכרתי יינות רוזה קודם לכן, אבל כמו ישראלים רבים, הם היו מדורגים אצלי בתחתית שרשרת המזון. יבוא של יינות רוזה טובים כמעט שלא היה בישראל של תחילת שנות התשעים והתוצרת המקומית הייתה, איך לומר מבלי להעליב אף אחד? "בחיתוליה". האמת היא שאפילו יין לבן נחשב באותם ימים לנחות – ומרבית חובבי היין (במדינה שמתחזקת קיץ מפואר עם ארבעה חודשים של שלושים מעלות וכשבעים אחוזי לחות), שתו בעיקר קברנה ומרלו בטמפרטורת החדר, אפרופו צרפת.

מה שחשבנו בהתחלה לפטל, היה כמובן רוזה – המרענן הרשמי של כל ארוחת צהרים קלילה במקומות שבהם מבינים עד כמה פשוטות הן הנאות החיים, ואולי משום כך קליטתו בישראל לא הייתה קלה – לקח לנו זמן להבין שכלל ראשון לסטייל אמיתי הוא לא לקחת את עצמך עד כדי כך ברצינות.

 המרענן הרשמי של הקיץ

בחזרה לשנת 2019: למרות הצרפתית שנשמעת ברחובותיה (בעיקר בחדשי הקיץ) תל אביב עדיין אינה פריז – ואולי טוב שכך. כי מעיר שעדכנותה מתבססת על אימוץ של טרנדים מערביים, הפכה תל אביב לעיר שיוזמת טרנדים משל עצמה. לא מנוכרת חלילה לעולם, אבל כבר לא מתביישת להציג אופי משלה, מעין קסם אורבני שלא מתבטא בהכרח בארכיטקטורה ייחודית או בחלונות ראווה מפוארים, אלא דווקא בתקשורת בין האנשים, ב"ווייב" החינני שלה - כיאה לעיר שנמצאת בדיוק בחצי המרחק בין יפו למנהטן!

אנחנו עדיין שותים פה לא מעט קברנה ומרלו, שכבודם במקומו מונח, אבל בעיקר בחורף ובעיקר בערב. את הקיץ הישראלי, שבעיני תל אביביים רבים אינו אלא ביטוי קיצוני למצב הכללי, למדנו כבר לגרש בעזרת משקאות שמתאימים לנו יותר. וכשחושבים על זה, אין מתאים מיין רוזה, היין שמיטיב לאזן בין חמיצות מבורכת לטעמי פרי שאנחנו, הישראלים, אוהבים כל כך.

רוזה קפריס, ויניירון סן-טרופה, בלנד של סירה ורול (שמו המקומי של זן הורמנטינו הלבן). בעל ארומות פרי אדום טרי וחמיצות משגעת.

היין שמרגיש הכי בבית בתוך דלי עם קוביות קרח, שמצנן את הגוף מבלי להכביד על הראש והעיקר – אין כמו רוזה כדי להעלות חיוך על פני הלוגמים: אולי זה הצבע שגורם אפילו למציאות הישראלית המורכבת להווריד לנגד עינינו המשתאות ואולי זו הקלות הבלתי נסבלת של הלגימה הבאה – שונה כל כך מיינות שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית.

רוזה מאליז, דומיין קרטרון, עושר של פרי אדום לצד יובש וחמיצות מרעננים.

שאלו כל יינן – והוא יאמר לכם שלייצר רוזה טוב אינו משימה של מה בכך, אבל בה בעת הוא יודע שלא באה כל העבודה הקשה הזאת אלא כדי שלא להתבטא בתוצר הסופי שמוכרח להיראות כאילו בה לעולם בקלילות אגבית. הרוזה, אם תרצו, הוא המקבילה הייננית של מי שניחנו בגזרה מושלמת ויכולים להגיד בטבעיות, כתגובה הגיונית למחמאה על לבושם: "מה? זה? בסך הכל זרקתי על עצמי משהו..." ואנחנו נתפוצץ מקנאה ביודעינו שהם אומרים אמת.

רוזה חרוצים - היין שלנו. בלנד של זנים ים תיכוניים עם השרייה קצרה על הקליפות. 

רוזה הוא זה שהופך נשנוש לארוחה קלה - וארוחה קלה לחגיגה. הוא זה שהופך פגישת עסקים מייגעת למוצלחת, הוא מזמן קליק לדייט ראשון והופך כל ייאוש ליותר נוח.

רוזה מענבי קברנה פרנק. מפולפל, מהודק ומהוקצע ובעלת מתיקות עדינה.

רוזה חד ופרחוני של יקב מטר מבית פלטר. עשוי ענבי גראנש ומעט קונואז ובעל צבע עדין. 

רוזה ד'אנזו, מייזון קסטל - בעל מתיקות נעימה וטעם פריך ורענן.

כוס רוזה ליד השוקו הקר של הילדים למשל, פירושה שמצאנו את שביל הזהב בין מה שמשמח אותם למה שאנחנו זקוקים לו כדי לא לאבד בתווך את עצמנו. שיחה על כוס רוזה לעולם לא תהיה נוגה מדי. להפך, היא תהיה כזאת שתבהיר ליקום שעם כל הכבוד, הרי שהוא קטן עלינו...

רוזה גרנאש פלדשטיין  עם מעט קריניאן, בעל צבע עדין ומזכיר עשייה של יינות דרום צרפת. יין עדין וקלאסי.

לכן כששמעתי שבחודש יולי נמזג ונמכר הרוזה בדליקטסן בהנחה של 15% לא היה לי ספק איפה אני רוצה לבלות את אחר הצהרים שלי: "רוזה רוזה רוזה, אתה אהוב שלי", כך זמזמתי לי בדרך הביתה.

וכשחציתי את שדרות רוטשילד, הבחנתי בחבורה צוהלת ששיחקה פטנק – והמראה החזיר אותי כמעט 25 שנים לאחור, אל השבוע ההוא בצרפת שבו הפכתי מפרובינציאלי לפרובנסלי...

ניר קיפניס, עיתונאי ("מעריב", "בלייזר") ושותף באתר "סנהדרינק" משדר ברדיו תל-אביב, מלווה את ענף הקולינאריה וחיי הלילה כבר קרוב ל-25 שנים ומשתדל ליהנות מכל רגע.

 ***