חפץ, חיים

"שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה, כלים נאים", כך גרסו חז"ל שחיו כידוע לפני העידן השוויוני, זה שבו גם גבר שמחזיק מעצמו גבר-גבר, טורח על עבודות הבית-בית בזמן שאשתו עושה עסקים-עסקים.

והגבר הזה הוא אני שמאז פרשתי מעסקי-הפרסום לפני כ 15 שנים והפכתי אדון-יחיד לשעות העבודה שלי, נטלתי על עצמי את מרבית מטלות-הבית. אמנם בכל הקשור לניקיונות נותרתי גבר: לא כזה שרואה בניקיון משום פחיתות כבוד, חלילה, אלא כזה שפשוט לא רואה את הלכלוך... גם בכביסה אודה שאיני מבריק: לא אחת חמקה לה חולצת טריקו בצבע שני עז שהדפיסו בצופים לכבוד מחנה-הקיץ של הילדים, אל תוך ערימת הכביסה הלבנה והפיצה בה חמישים גוונים של ורוד – שלא לדבר על קיפול הכביסה, עניין שאני נדרש אליו רק כשהערימה על השידה מסתירה את אור-השמש.

מה שכן, במטבח שלי אני הבוס, אני החוק אני המלך – כן כן, ולמרות שהחולצה שלי אינה תמיד דגל אהבה וקרנבל וכדורגל – כפי שממשיך השיר, הרי שלמדתי עם השנים לא רק כמה טריקים הקשורים לבישול, אלא גם לא מעט מניירות שקשורות להגשה.

מגש נחושת חלוד. צילום: עידית בן עוליאל 

למה אני משתף אתכם בביוגרפיה הדומסטית שלי? אולי מפני שעם השנים למדתי שבעוד שהאוכל שלי יהיה לרוב טעים (אם יורשה לנחתום להעיד על עיסתו), הרי שזו דווקא ההגשה שקובעת את ההרגשה...

כן, אני יודע שאני מפלרטט כאן עם ויכוח פילוסופי עתיק-יומין: האם ההוויה קובעת את ההכרה או להיפך, אבל ברשותכם ארדד את הדיון לאמרה העממית לפיה אנחנו "אוכלים עם העיניים" – וזה נכון, אנחנו לא רק "אוכלים עם העיניים", אלא הרבה יותר מכך. 

עם השנים למדתי שבעוד שהאוכל שלי יהיה לרוב טעים, הרי שזו דווקא ההגשה שקובעת את ההרגשה...צילום: טל סיון-צפורין

החליפה כמשל

אני מניח שעבור נשים זו יכולה להיות שמלת-ערב מעוצבת שעושה את ההבדל, עבורי מדובר בחליפה ועניבה. בהיותי בן הלבנט שחי בערך שמונה חודשים בשנה בטמפרטורה שקרובה ל 30 מעלות צלזיוס ובאחוזי לחות שנושקים ל – 80%, אני ממעט ללבוש חליפות. יחד עם זאת, מדי פעם צץ איזה אירוע מחייב, כמו פגישה עם לקוחות מחו"ל, כנס מקצועי או אירוע שבו מצוין קוד-לבוש - ולעבדכם הנאמן אין ברירה אלא להתפלל שהוא, כלומר אני, עדיין יכול לרכוס את מכנסי הבד ולהשתעל בז'קט ששנים מכפתוריו סגורים – מבלי שהעומד מולי עם כוס יין מבעבע בידו, לא יסתכן באיבוד עין.

כל גבר יודע שחליפה משנה את המחוות הגופניות שלנו באחת: תנועות הידיים הופכות להיות מחושבות יותר ומוגזמות – לא רק בגלל ההגבלה על תנועת הכתפיים, אלא בגלל שהאצילות מחייבת...

גם עיצוב הסביבה הביתית שלנו משפיע עמוקות על תודעתנו – שבמקור השפיעה על העיצוב, עד שלא ניתן כבר לדעת מה קדם למה, ובכל זאת – ההתנהלות שלנו בבית מושפעת לא רק מהסביבה האנושית שמקיפה אותנו אלא גם מהדומם שסביבנו. בית מסודר מקל על דייריו לשמור על הסדר ובית מעוצב מכתיב שגרה שבה נמתחת האיכות גם לתחומי-חיים אחרים.

כך גם באשר לאירוח: כמה פעמים כבר התארחתם לארוחה שלאחריה לא זכרתם במיוחד מנה מסוימת ואף לא תמיד את נושאי השיחה שהתגלגלה במהלכה, אבל למחרת כשקמתם וניתחתם את אירועי ליל-אמש, זכרתם דווקא את עיצוב הבית ואת הכלים שבהם הגישו לכם המארחים את הארוחה? את הפמוטים שעליהם הוצבו הנרות במרכז השולחן? את ספלוני האספרסו המדויקים ואת הקנקן עם התה החלוט שהוגש לנמנעים מקפה...?

קנקן זכוכית לחליטות תה עם כוסות מזכוכית עדינה. צילום: עידית בן עוליאל 

אלוהי הפרטים הקטנים

יכול להיות שמי שתבע את הקלישאה לפיה "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" לא חשב למשל על הפיצה שאני אופה מדי פעם לילדיי (אל תגלו לאף אחד, אבל לא תמיד יש לי כוח להתפיח בצק-שמרים שהילדים שלי אוהבים כבסיס לפיצה שלהם. לכן לרוב אני משתמש בתחתית איכותית קנויה ומשקיע רק בתוספות...), אבל קחו את אותה הפיצה – מושקעת לעילא: עם רוטב מדויק, עם תבלון קלאסי, עם מוצרלה אמיתית וכל תוספת אהובה: מפפרוני ופילטים קטנים של אנשובי – ועד לגבינת פטה וזיתים שחורים.

בסיס פיצה נפוליטנית חצי אפויה עם רוטב עגבניות סאן מרנזו. צילום: טל סיון-צפורין

ובכן, קחו והניחו אותה בפעם אחת על צלחת אוכל שגרתית ולידה גליל של מגבות נייר לבנות, על שולחן אוכל חשוף... ובפעם השנייה, את אותה הפיצה בדיוק, כשאת השולחן מכסה מפה משובצת בגוונים של אדום, הפיצה עצמה מונחת על מגש עגול ששוליו נראים מסביב לקצותיה, על השולחן דולק נר בפמוט פשוט אך נאה ולצד שתי צלחות אישיות שמוכנות לקלוט את המשולשים, ערוך סכו"ם, כוסות ליין אדום ובקבוק קיאנטי פשוט, רצוי כזה עם תחתית-נצרים...

הנה, אותה מנה בדיוק כשבהגשה הראשונה היא משדרת: לאבא לא היה כוח להשקיע בארוחת הערב אז הוא הוציא בצק מהמקפיא, זרק עליו קצת גבינה צהובה, הכניס לתנור – וקרא לזה ארוחה... ובצורת ההגשה השנייה והמושקעת, היא גורמת לך למלמל באיטלקית מרוב שהיא משדרת "איטליה".

אתם יודעים מה? אפילו חומרי גלם לכשעצמם, ללא מניפולציה של טבח – כמו גבינות או בשרים קרים, נראים לגמרי אחרת כשהם מונחים על משטח שונה: שוו אותם בנפשכם על השיש במטבח - והאסוציאציה היא "חומרי גלם". לעומת זאת, כשהם מונחים על צלחת הגשה נאה, אתם כבר מחכים ליין. אפילו קפה או תה, צורת המפגש הקולינארית הכי בסיסית שיכולה להיות בין בני-אדם, תיראה לגמרי אחרת עם ספל חרסינה פשוט או בכוס מעוצבת.

צורת המפגש הקולינארית הכי בסיסית שיכולה להיות בין בני-אדם, תיראה לגמרי אחרת עם ספל חרסינה פשוט או בכוס מעוצבת. צילום: עידית בן עוליאל 

קנקן מזכוכית עדינה, להגשת שתיה קרה או קוקטיילים. צילום: עידית בן עוליאל 

אוטוריטה – ולא רק באוכל

לדליקטסן אני מגיע קודם-כל בגלל האוכל: אם ללאנץ' שמלווה פגישה-עסקית, לאוכל המוכן בימים שבהם לא בא לי לטרוח במטבח או למעדניה כשאני מתקין את הארוחה האהובה עלי ביותר: זו שמורכבת מגבינות, נקניקים, דגים כבושים, זיתים, שמן-זית איכותי וכמובן לחם מובחר שבשרו הטרי יודע לספוג את כל אלה באהבה...

לדליקטסן אני מגיע קודם-כל בגלל האוכל. צילום: אייל טואג

רק במשך השנים למדתי לסמוך על המקום הזה גם כשמדובר במוצרים משלימים. זה התחיל בפרחים שהחלטתי להביא הביתה באחד מימי השישי כדי להוסיף נדבך חגיגי לאווירת השבת, המשיך באגרטל – ומאז למדתי להעריך את הטעם הפשוט והנכון שעומד מאחורי תמהיל המוצרים בחנות, בעיקר אחרי ששלושה ילדים וכמה כלבים שעברו בו במרוצת השנים כבר הפסיקו להחריב את הבית על בסיס יומי.

רק במשך השנים למדתי לסמוך על המקום הזה גם כשמדובר במוצרים משלימים. זה התחיל בפרחים שהחלטתי להביא הביתה באחד מימי השישי כדי להוסיף נדבך חגיגי לאווירת השבת, צילום: טל סיון-צפורין

כך הועצמה חווית הקניה שלי בדליקטסן: קנקן התה גורם לי להצטער על שאיני כובען-מטורף... ספלוני התה עושים לי חשק לתה חם (למרות שאני בכלל איש של אספרסו חזק), הפמוטים גורמים לי להרהר בעצב בכך שגם בערבים שבהם הבית עומד לרשותנו, אנחנו כמעט שלא סועדים לאור-נרות... המגבות, חלוקי הרחצה ונעלי הבית סייעו לי להפוך את חדר האמבטיה שלי לספא קטן ואפילו המטריה המעוצבת גרמה לי להתחיל ולהתלבש יפה כשאני יוצא עם הכלבה לטיול בערב גשום...

כוס זכוכית אוריינטלית. צילום: טל סיון-צפורין 

נעלי בית "מוג'י" סטייל. צילום: טל סיון-צפורין 

חלוק פיקה מבד כותנה איכותי. צילום: עידית בן עוליאל 

מגבות פיקה מכותנה איכותית בצבעים של אפור, לבן, בז'. צילום: עידית בן עוליאל 

פמוטי אבן. צילום: עידית בן עוליאל 

מטריה שחורה בעלת מפתח רחב, חזקה בימים גשומים וקלה לנשיאה. צילום: עידית בן עוליאל

כך הפך הדליקטסן, פעם אוטוריטה עבורי רק בענייני מזון, למוסד שלמדתי לסמוך על הטעם שלו גם לגבי הפרטים הקטנים שעושים את ההבדל, עד שעכשיו אני מצטער על שהם לא מוכרים גם עיתונים: אני בטוח שאפילו "המצב" היה הופך לטוב יותר אילו הם היו גם מגישים את החדשות...

ניר קיפניס, עיתונאי ("מעריב", "בלייזר") ושותף באתר "סנהדרינק" משדר ברדיו תל-אביב, מלווה את ענף הקולינאריה וחיי הלילה כבר קרוב ל 25 שנים ומשתדל ליהנות מכל רגע.

***