פריז פינת מונטיפיורי

מזוודה קטנה, "תיק ללילה אחד" קוראים לה - זה כל מה שלקחנו. מוכנים לצעוד דרך המראה, או לארץ לעולם לא, או לכל יעד בלתי קיים אחר שמתאים לזוג פרברי, פלוס שלושה וכלב, ברבע הראשון של המאה ה-21. כלומר לתל-אביב.

אני מוצאת עונג נפלא בהתחמקויות הללו שלנו, זוג הורים עמוס לעייפה רוב הזמן, לנסיעות קצרות מחוץ לטריטוריה הטבעית שלנו. מכיוון שיש בהן חריגה כל-כך גדולה מהשגרה שבדרך-כלל מציפה אותנו, של עבודה-ילדים-פנטזיות על זמן ספה. לפתע אנחנו קלילים כמו זוג דוגמניות אנורקטיות (ורעבים בערך באותה מידה) ורק הסטיישן מסגיר את מקורותינו המשפחתיים. כמה טוב שאפשר להצפין אותו בזריזות במגרש הצמוד, ולסמוך על הדיסקרטיות של נערי החניה.

5 מדרגות גבוה יותר, מפתן אחד ואנחנו בפריז. או קזבלנקה. מי צריך טיסות לואו קוסט כשיש הוטל מונטיפיורי.

5 מדרגות גבוה יותר, מפתן אחד ואנחנו בפריז. או קזבלנקה. מי צריך טיסות לואו קוסט כשיש הוטל מונטיפיורי. צילום: טל סיון-צפורין

פקקי התנועה בחוץ מתפוגגים לכדי רצף של מארחים חייכנים בשחור ולבן, ושלוש דקות מאוחר יותר, מורן, מנהלת המלון, מלווה אותנו לחדרנו הפינתי שבקומה השניה.

רצפה שחורה, סדינים לבנים, חלונות צרפתיים בהירים ומרפסת חמודה עטויה במטפס מוריק. הרמתי עיניים, למצוא בתקרה המשופעת והגבוהה את מאוורר התקרה הקלוע. רק הוא חסר שם, להניע את אוויר הלבנט מעל הכורסא וההדום מצופי העור - חשבתי לעצמי בעודי משיקה עם בעל הזקן, לואו-בול מלאה מים מינרלים שהמתינו לנו בבקבוק זכוכית, מדמיינים שהם וויסקי. נראה לי שאנחנו כבר לא בקנזס, טוטו.

 רצפה שחורה, סדינים לבנים, חלונות צרפתיים בהירים ומרפסת חמודה עטויה במטפס מוריק. צילום: טל סיון-צפורין

מחוייבים לתפקיד, נפרדנו בחיבה מהטלוויזיה על שלל הצעותיה. לא מבזבזים זמן על בהיה כשיש לך ביד 24 שעות של חיים בחוג הסילון. בחוג הסילון, כך מסתבר, מעלעלים בספרים או קוראים אותם בצוותא. כך לפחות לפי ספריית הענק שחולשת על החדר. תוכלו למצוא בה כמה עותקים כפולים של אותו הספר, ולחלוק הגיגים ספרותיים בין הסדינים הלבנים למרפסת. או לבחור כמונו, בקפה.

בספריית הענק שחולשת על החדר,  תוכלו למצוא מגוון ספרים בכמה שפות, ולחלוק הגיגים ספרותיים בין הסדינים הלבנים למרפסת. צילום: טל סיון-צפורין

כלומר קפה ושוקולד. כלומר שוקולד של קרדינל או של ולרונה. כן, המיני בר הוא יצירת מופת בפני עצמה (מי עוד ישאיר לכם חריץ גבינת קומטה במקרר?).

 שוקולדים טובים ואיכותיים ימתינו לכם במיני בר ואתם רק תצטרכו לבחור בין קרדינל לבין וולרונה. צילום: טל סיון-צפורין

לכבוד השקיעה, וכדי שלא נרגיש עצלים מדי, יצאנו לטיול קצר בכיוון מערב. אחוזי ידיים בשדרות רוטשילד בואכה נווה צדק, ידענו שהמהפך הושלם ואנחנו באופן סופי תיירים אלגנטיים. נעלמו מעינינו כל ענייני היומיום של תושבים קבועים, וכל שראינו היו בתי קפה וברים מנצנצי אורות. אחרי כוס יין של לפנות ערב, החשכה והרעב שלחו אותנו חזרה לחיקה המסוגנן של מסעדת הוטל מונטיפיורי.

את ליבנו, קיבתנו ובהירות חושינו, הפקדנו בידי דריה מנהלת המשמרת ונדב המלצר יודע-הכל, שהפגינו חוש שישי ופתחו את הארוחה שלנו בשילוב מנצח של קוקטיילים – סינגפור סלינג חמצמץ וקליל לנערה ונגרוני מריר כדבעי לבעל הזקן. כל זה לצד שרימפס קוקטייל שבעיני, שנות ה-80 ככל שזה יהיה, הוא קלאסיקה מנצחת.

​אחרי כוס יין של לפנות ערב, החשכה והרעב שלחו אותנו חזרה לחיקה המסוגנן של מסעדת הוטל מונטיפיורי. צילום: טל סיון-צפורין

המשכנו עם סשימי אינטיאס על קולורבי כבוש במיץ סלק, שהיה מרענן ועוקצני. לצידו הוגש פטיט-ג׳ם – סלט קטן של עלים פריכים, ויניגרט גזר ובוטנים קלויים.

סשימי אינטיאס על קולורבי כבוש במיץ סלק, שהיה מרענן ועוקצני ופטיט-ג׳ם – סלט קטן של עלים פריכים, ויניגרט גזר ובוטנים קלויים. צילום: טל סיון-צפורין

מהקוקטיילים עברנו ליין. לרוב, אנחנו נוהגים להזמין בקבוק יין עם הארוחה, או שתי כוסות אם אחד (או אחת, זו תמיד אחת) מרגיש שיכולת השתייה שלו מאותגרת באותו הערב. נדב הציע שנטעם יינות שונים לאורך הארוחה, ואפילו הגדיל והביא בכל פעם שתי כוסות עם יינות שונים. לא ברור לי איך לא עלינו על הקונספט הזה קודם. בסופו של דבר, אחרי אי אלו שנים ביחד, הרעיון ללגום מאותן כוסות הוא די הגיוני. 

את מנות הפתיחה ליוו יינות לבנים: שנין בלאן של יקב שיבו ופינו גריר מאלזס, שהתאימו נהדר לרוח האוריינטלית שנשבה בשולחן, הפעם עם מנת גיוזה מצוינת של שרימפס וחזיר ברוטב סויה.

 ​מנת גיוזה מצוינת של שרימפס וחזיר ברוטב סויה.. צילום: טל סיון-צפורין

משם דילגנו למנות שמתאימות יותר להגדרה "עיקריות", אם מתעקשים להיצמד להגדרות - חצי קריספי צ׳יקן, שהוא עוף רך ועסיסי מבפנים וצלוי לקריספיות יתרה מבחוץ שנח מתחת לתלולית כוסברה ששימחה את בעל הזקן. לצידו הגיע ברוקולי ברוטב אויסטר וסטיקי-רייס, ויינות שהפכו אדומים – קוט דה רון וקסטל לביא - ואחריהם גם מנת בר קטנה של ספייר ריבס מהממים עם דלעת חריפה. טעמנו גם קונסומה רביולי כבד אווז, שהיה עדין, מדויק ומעורר השתוקקות לחורף (מי אמר שמרק צריך להגיע בהתחלה?).

חצי קריספי צ'יקן - מנה אסייתית של עוף שנעשה בתהליך מורכב של 48 שעות. צילום: טל סיון-צפורין

 ​מנת בר קטנה של ספייר ריבס מהממים עם דלעת חריפה. צילום: טל סיון-צפורין

מסוחררים קלות עברנו למגש הגבינות – טלג׳יו, סנט אגור וקומטה (שוב), כי ארוחה אינה כהלכתה ללא מגש גבינות, שירככו את המעבר מהמלוח למתוק, ויעטפו בטעמים שמנמנים את כוסיות השרי והפורט, שיקחו עמן את שאריות פכחונינו.

​ארוחה אינה כהלכתה ללא מגש גבינות, שירככו את המעבר מהמלוח למתוק, ויעטפו בטעמים שמנמנים את כוסיות השרי והפורט, שיקחו עמן את שאריות פכחונינו. צילום: טל סיון-צפורין

ואז הגיע הקינוח שאין כמותו – סנט אונורה קטנטנות, קצפת של מלכים ומזל שכל שנותר עכשיו זה רק ללחוץ על כפתור המעלית. 

​ואז הגיע הקינוח שאין כמותו – סנט אונורה קטנטנות, קצפת של מלכים ומזל שכל שנותר עכשיו זה רק ללחוץ על כפתור המעלית. צילום: טל סיון-צפורין

את הבוקר מתחנו באיטיות בין הסדינים, מתעלגים על צלליות המטפס הירקרק המסנן בעדינות את האור מהחלון. מתפלאים על איך יכול להתקיים שקט כזה בלב העיר ממש. מתקרבים באיטיות להדי החיים השוקקים במסעדה, בה מצאנו שולחן לארוחת בוקר, שהיא לא יותר מדי ולא פחות.

את הבוקר מתחנו באיטיות בין הסדינים, מתפלאים על איך יכול להתקיים שקט כזה בלב העיר ממש. צילום: טל סיון-צפורין

בחרנו להתפנק עם הארוחה הזוגית, כי יומיים של מבוגרים לא מוצאים כל יום וכי אף אחד לא מכין לנו ביצה עלומה בבית, בטח לא עם ראגו פטריות שיאסוף לתוכו את החלמון הנוזל. מסביב - סלסלת לחמים נהדרת, חמאה וריבה, סלמון מעושן ושמנת חמוצה, ג׳מבון ומגש גבינות עם קרוטן של הנוקד, טלג׳יו וקומטה (בפעם השלישית).

ופה אני מוכרחה להוסיף ולהתוודות - שהקומטה היא הגבינה האהובה עליי בעולם מאז נרכשה במקרה מדוכן גבינות אי שם בצרפת, כשהייתי צעירה מאד ולא ידעתי דבר. לאנשים שמגישים קומטה בוקר, צהריים וערב יש מקום בלבי לנצח.

קפה קטן והלכנו, הביתה לקנזס. עוד נמצא את הדרך לחזור.

 בחרנו להתפנק עם הארוחה הזוגית, כי יומיים של מבוגרים לא מוצאים כל יום וכי אף אחד לא מכין לנו ביצה עלומה בבית, בטח לא עם ראגו פטריות שיאסוף לתוכו את החלמון הנוזל. צילום: טל סיון-צפורין

 צלחת גבינות לסיום, קפה קטן והלכנו, הביתה לקנזס. עוד נמצא את הדרך לחזור. צילום: טל סיון-צפורין

טל סיון-צפורין היא צלמת, סטייליסטית ומעצבת גרפית, ובעלת הבלוג Chocolate / Salt

***