Five O'clock Tea בהוטל מונטיפיורי

תה מנחה הוא מנהג אנגלי מסורתי הנקרא Five O'clock Tea  שלאורכו שותים תה, אוכלים כריכים ומקנחים בסקונס או במיני מאפים. טל סיון-צפורין, הוזמנה להוטל מונטיפיורי להשתתף בטקס תה המנחה, על כל גינוניו

תודו שתמיד רציתם להיות מוזמנים לתה אצל מלכת אנגליה או לפחות אצל ליידי אנגליה עם סט כלי חרסינה עדינים ובאטלר מיומן בכללי הטקס. או אפילו אצל אנגלי נטול תואר כלשהו, רק שיחתוך את המלפפונים דק.

לאחוז כוס דקיקה  ביד אחת זקופת זרת ובכריכון משולש ביד השניה ולפטפט על מרוצי סוסים ומסיבות אירוסין.

תודו.

סדנת Five O'clock Tea בהוטל מונטיפיורי במסגרת מסעדות פתוחות

כיוון שצפיתי ביותר מדי פרקים של אחוזת דאונטון (Downton abbey) לאחרונה, הדבר הטבעי ביותר עבורי היה להגיע ל-Five O'clock Tea ,שאירחו שלי וייסברם, מנהלת הוטל מונטיפיורי ואורן שנבל, מנהל המסעדות של הקבוצה (שהם גם, הפלא ופלא, זוג בחיים). הסדנא התרחשה בהוטל מונטיפיורי של קבוצת R2M, במסגרת פרוייקט ׳מסעדות פתוחות׳, שאיפשר לקהילת הפודיז הצצה ללב הפועם של עולם המסעדנות בתל אביב.

קבלת הפנים

בחמש לגמרי או׳קלוק ה-Library של הוטל מונטיפיורי פתחה את שעריה להתכנסות מסוג שאינו שכיח במחוזות הלבנט התל אביביים: שולחנות עטויי מפות לבנות, ספלי חרסינה אלגנטיים וצבעוניים, שאספה רותי ברודו בעלת R2M, ברחבי אירופה, כלי כסף מצוחצחים,  וקנקני ריבה ושמנת שקידמו את הנכנסים, יחד עם כוס שמפניה צוננת (כי אם כבר נהנתנות, אז עד הסוף).

שמפניה צוננת לתחילת הסדנא. צילום: טל סיון-צפורין

הדוכסית מבדפורד או קתרינה מפורטוגל

אחרי קצת רקע כללי על המקום והיסטוריה עסקית של שלל מוסדות R2M, צללנו לנבכי טקס התה האנגלי ומקורותיו – שיש הטוענים שהחל בזכות הדוכסית מבדפורד, אנה מריה ראסל, שחשה חולשה (כלומר, היתה רעבה) באותם אחרי צהריים ארוכים של רקמה, ציור ונגינה על פסנתר בחדר ההסבה באחוזתה, וביקשה כמה רקיקים לצד התה שלה (אני מתענגת כאן על ההזדמנות להשתמש באוצר המילים שרכשתי בשנים של קריאה נלהבת של ספרי אניד בלייטון וג׳יין אוסטין). כמובן שהטקס בישבן האנגלי מחייב שהביסקוויטים או הסקונס ימרחו בריבה ושהכריכים יהיו שווי שוקיים ונטולי קרום. אין נפלא מזה.

סקונס אנגלי כמיטב המסורת. צילום: טל סיון-צפורין

אבל האמת היא שמייסדת המסורת האמיתית היא אשתו של המלך צ׳ארלס השני, קתרינה מפורטוגל. בפורטוגל, שהייתה מעצמת סחר כלל עולמי במאה ה-17,  ניתן היה ליהנות משפע מוצרים אקזוטיים שהגיעו מהמזרח, מה שהפך את הזוג המלכותי לשתייני תה לא קטנים. וכשהמלך מתחיל טרנד, כולם הולכים בעקבותיו, וכך הפכה האומה הבריטית לאומת התה הבלתי מעורערת.

טקס מזיגת התה. צילום: טל סיון-צפורין

במאה ה-19, כאמור (חזרנו לדוכסית מבדפורד), הפכו נשנושי התה לסצינה חברתית שוקקת, שבה כל ליידי, דוכסית או רוזנת מתחרה ברעותה על כישורי האירוח שלה (ושל צוות המשרתים שלה כמובן) ויכולתה לברור את הטובים שבאורחים.

נשנושי תה. צילום: טל סיון-צפורין

היום ברחבי האומה הבריטית וגם בעוד מקומות רבים בעולם, נהוגה בזכות המסורת הבריטית ארוחת 4 או ארוחת 5, שממלאת את הפער בין ארוחת הצהריים לערב. נדיר שהיא משמרת את המסורות המהודרות של האצולה האנגלית, למעט במלונות מכוכבים או מוסדות תיירותיים אחרים.

קנקני תה אנגלים. צילום: סיון טל-צפורין

בקפסולה הכה מוקפדת ובעלת ההשראה הקולוניאלסטית, בהוטל מונטיפיורי, בין טסי הכסף מרובי הקומות ועמוסי הסקונס שטבלו בחמאה ושמנת, קנקני התה הכסופים וכריכי המלפפונים והסלמון המשולשים, זכינו לבחוש קוביות סוכר לתה ברוב טקס, ללגום שרי מתוק לצד מינייטורות פטיסרי ולהתענג על מסורות שראוי להן שישתמרו בעולם.

מסיימים בפטיפורים נהדרים. צילום: טל סיון-צפורין

טל סיון-צפורין, צלמת, סטייליסטית ומעצבת גרפית, היא בעלת הבלוג Chocolate / Salt

***