קינוחים של חגים אחרים

קינוחי כריסמס, שנה חדשה ואירופה הקפואה

כל כך הרבה אנחנו בקיאים בהלכות המזון שלנו. ובהלכות מזון, אין הכוונה לאלו שמגיעות מהצד המחייב כביכול של מקורותינו, אלא לאלו שנשענות על מסורות ארוכות שנים וממלאות שולחנות בחגים וארועים מיוחדים.

כנראה שאנשים מהסוג האקדמי יטיבו ממני לומר מדוע, למרות שנות גלות אירופאיות ארוכות של אי אלו נציגים מהעם הזה שלנו, ישנם מיני מנות וקינוחים ידועים מאד, שלא מצאו את דרכם והתערבבו בתפריטים שלנו. בשנים האחרונות, מסורות חג המולד וחגיגות השנה החדשה נוכחות יותר ויותר גם במחוזותינו הנאמנים לרוב ללוח השנה העברי, והגיע הזמן לעשות היכרות אמיתית עם כמה מהמפורסמים בקינוחי החגים הנוצריים. קודם במילים ואחר כך אפשר לדלג לקטגורית סילבסטר באתר או לחנויות הדליקטסן או הבייקרי האהוב עליכן ועליכם וגם לטעום.

ראשונה מתוקף מעמדה: 

המלכה - פּנטוֹנֶה

כבר לפי הסיומת אפשר לחוש במוצאה האיטלקי של העוגה התפוחה הזו, ולא סתם תפוחה, שלושה ימים תפוחה!

יש של שפע סיפורים על מקורה של העוגה החגיגית הזו, ובחלק לא מבוטל מהם (גם אם הם מתרחשים בפער של עשרות עד מאות שנים) יש גיבור העונה לשם ׳טוני׳ (הבנתם? פנטונה - טוני). לעיתים הוא אופה מאוהב המנסה לשבות את ליבה של בת אצולה טובת מראה (או אולי סופר נחמדה ושותפה מרתקת לשיחה), ובמקרים אחרים, הוא איש דת הנוהג לחבוש כובע, הדומה בצורתו, לעוגה בעלת הכיפה הגבוהה והבולטת מעט.

פנטונה היא עוגה חגיגית ועשירה שאת הגרסאות הראשונות שלה המציאו הרומאים, ועד העת המודרנית היתה אופיינית בעיקר לאיזור מילאנו ולומברדיה. מרכיביה שהיו נדירים יחסית במאות הקודמות (קמח חיטה, קליפות הדרים ושאר פירות יבשים) הפכו אותה לכזו שנאפית רק לקראת מאורעות מיוחדים ובמיוחד סביב חג המולד. תהליך ההכנה שלה, זה שהופך אותה לגבוהה ואוורירית כמו בריוש גדל מימדים, הוא ארוך במיוחד ודורש תהליכי התפחה שאורכים שלושה ימים ואת העוגות האפויות נוהגים לתלות הפוך, כדי שהפירות המשובצים בתוכן יתפזרו באופן אחיד ולא ישקעו למטה.

ממשיכים לצרפת אהובתינו:

גאלט דה רואה - עוגת המלכים

וכאן סיפור חג המולד נהיה קצת יותר מורכב. במחוזותינו אנחנו מסתפקים בכך שהחג מציין את הולדת ישו ומתרגשים למראה עצי אשוח מכוסים קישוטים מנצנצים ולמרגלותיהם גבעות של מתנות. אבל החוגגים הנוצרים מציינים עוד דקויות סביב הימים האלה - כמו יום ההתגלות למשל או בשמו השני, יום המלכים, המציין את ביקורם של שלושת המלכים (או האמגושים בעברית חיננית) את ישו התינוק, שהתגלמות אלוהים בו התגלתה בפניהם, והם באו להשתחוות לו ולהגיש לו מנחות יקרות. עד כאן התקציר (המאד מתומצת) התיאולוגי. בצרפת נוהגים לאכול ביום הזה מאפה בצק עלים חגיגי ממולא בפרנג׳יפני - קרם שקדים, שבתוכו מוסתר לפי המסורת פסל קטן של ישו התינוק ומי שמקבל אותו בתוך הפרוסה שלו, זוכה לחבוש כתר (שגם הוא נמכר עם המאפה) ולהיות מלך ליום אחד. בגרסה המועדפת עלינו מחביאים בפנים אגוז או פטל. הרבה יותר טעים ופחות מאיים בשבירת שן מפתיעה. את המלכות נפרגן לכם בכל מקרה.

בצרפת כמו בצרפת, אי אפשר שיהיה רק קינוח אחד ולכן -

בוש דה נואל - או הבול-עץ של החג (בתרגום חופשי)

לשמחתנו אנחנו חוזרים לקישוטים ולאווירה של חג המולד. הבוש דה נואל היא רולדה העשויה מעוגת ספוג וממולאת בקרם שכל כולה רוצה להתחפש לבול עץ חורפי החל מהציפוי שנראה ממש כמו קליפת עץ ועד שפע קישוטים ועיטורים באווירת יער מושלג. מקורה כנראה בטקסים פגאניים שחגגו את יום השוויון בהבערת עצים טקסית לכבוד שובה של השמש והתארכות שעות האור. עם השנים וההתרחקות ממסיבות טבע כלל קהילתיות, הפך הענף האמיתי לעוגה סמלית ומאד מושקעת.

סיפור אחד על מקור הבוש, שמתחבר היטב לימינו אנו (ומכניס לפרופורציה את הגבלות ההתכנסות) שולח אותנו אל נפוליאון אשר כל כך דאג לבריאות הציבור, עד שהוא הורה לתושבי פריז לסגור את פתחי הארובות שלהם בחורף, כאמצעי זהירות נגד חיידקים שובבים שעלולים לדלג דרכן פנימה. כדי לנחם את עצמם בימי החורף העצובים ונטולי האח המבוערת, החלו הפריזאים לפסל את עוגותיהם בצורת בולי עץ שמנמנים ומקושטים. האם אנחנו קונים את הסיפור הזה? לא בטוח. אבל בתכלס, מי צריך סיבה לרולדה קרמית ומקושטה?

לסיום אנחנו לוקחים ימינה וצפונה, ומגיעים לגרמניה לטעום גם

שטולן - עוגה שהיא לחם ולחם שהוא עוגה

שטולן היא משהו בין עוגה ללחם - כיכר לא מאד מתוקה מנוקדת בקליפות הדרים מסוכרות, צימוקים, שקדים ומרציפן ומתובלת בתבלינים חמים כמו הל וקינמון. את כשהשטולן חמימה עדיין מפדרים אותה היטב באבקת סוכר בשביל לשמח את הלב.

בתחילת דרכה היה השטולן מאפה קצת עצוב, כיוון שחוקי הכנסיה הקתולית אסרו על שימוש בחמאה בימי הצום שלפני חג המולד, והשמן הצמחי של הסאקסונים היה נדיר ודי מעאפן. או אז, החליטו הנסיך ארנסט ואחיו הדוכס להציל את המצב וכתבו לאפיפיור פניה נרגשת בשם החמאה. לצערם הוא סירב לתחינתם ורק ארבעים שנה וחמישה אפיפיורים מאוחר יותר, משפחת המלוכה הסאקסונית קיבלה אישור להשתמש בחמאה בימי הצום ולא לשלם קנס. פשוטי העם נאלצו להמשיך להסתפק בשטולן יבש או לשלם מס עבור הזכות להתפנק במאפה עשיר וחגיגי יותר.