ביקור באמיליה רומניה

הו אמיליה-רומניה, כמה זמן היית ברשימת ה״להגיע בדחיפות״ שלי. הרבה חלומות על טורטליני וענני פרמז׳ן זרמו להם בירקון עד שסוף סוף זכו רגלי לדרוך על אדמת בולוניה. האמת שזה מאד קל לדרוך ברחובות בולוניה בימינו - שלוש וחצי שעות פלוס סנדוויץ׳ מהבית פלוס מושב מינימלי בחברת הלואו-קוסט הקרובה למקום מגוריכם ואתם שם. תענוג.
למשימה הפעם יצאנו מצוידים בשלושה ילדים עם קילומטרז׳, כי לא משנה עד כמה הסברנו שתלונות על כך שהם לא היו בחו״ל כבר 4 שנים זה הכי פריבליגי שאפשר, הם לא הפסיקו לדרוש את ליטרת (או ליטר) הבלסמי שלהם.
בדרך כלל הנוסעים לאמיליה-רומניה מתמקדים (מסיבות טובות) בבולוניה-מודנה-פארמה, אבל געגועים לטיולי רכב בנופים משובצים כפרים אירופאים, הרחיבו קצת את הטווח שלנו לכמה מקומות שהם מחוץ לנתיבים המוכרים.
כשההרכב הוא משפחתי אנחנו תמיד מעדיפים להשתכן בבית או דירה, נדל״ן שיאפשר מרווחים בריאים בין המתבגרים השונים וגם יכיל מטבח לטובת הנאה מקניות בשוק או בסופר מקומי (איך הם תמיד יותר שווים?).
וכך מצאנו את עצמנו אי שם בגבעות, שמכילות לפי הספירה שלנו - 5 צבאים, 2 ארנבים, גירית, שועל ודורבן, 40 דקות מתפתלות מבולוניה, מתכרבלים במצעי פשתן מול שדות שמתכסים כפור לבן בבוקר.

כשהעיר הקרובה במרחק 40 דק׳ נסיעה, אין אושר גדול מלדעת ש-10 דקות מכם יש מסעדה מקומית חביבה למדי (ותודה לבעלת הבית שלנו, שדאגה להזמין לנו מקומות כבר לערב הראשון) - Trattoria Anconella (או אנקונלה בכפר כמו שאני קוראת לה בלב), היא מסעדה של זוג מקומי ששיחזר בעצמו מבנה עתיק שהיה של המשפחה. היא על המטבח (למרות שגילו לי שבימים אלה היא מכשירה את הבן להחליף אותה) והוא על הפלור. מוצאים שם וריאציה על התפריט הרווח כמעט בכל המסעדות המסורתיות באיזור - מבחר של פסטות ממולאות ברוטב ראגו, עגבניות, פטריות או חמאת מרווה. טורטליני אין ברודו (לא רותי, המרק) - המנה איתה פתחתי וגם סגרתי את הטיול. טורטליני פיצים פיצים, ממולאים בבשר, מוגשים במרק צח. בעלת הבית שלנו סיפרה שנהוג להתיז לתוך המרק כמה טיפות של יין אדום כדי לחדד את הארומה. הם נפלאים ומנחמים כשעייפים מאד אחרי יום ארוך של טיסה או כשחולים בקורונה (מסתבר), בסוף הטיול. וגם קינוחים נפלאים אפשר למצוא כאן - למשל טורטה דה לה נונה עם תחתית נימוחה ומלית קרמית מעוטרת בצנוברים. על המנות העיקריות אפשר לוותר, כי לסטייק בסיסי וצ׳יפס אין שום יתרון על ׳קרמלה׳ (תגלגלו את הררריש, זה עוד יותר טעים) - סוכריות פסטה ממולאות בתרד וריקוטה ברוטב בוהק של עגבניות שרי.

את השבוע שלנו פתחנו באיזוטריה - Comacchio (מבוטא קומאקיו) - עיירה קטנה בת כ-2000 שנה (כמו כל מקום באיטליה בערך) השוכנת בדלתא של נהר הפו ומכונה גם ״ונציה הקטנה״, בזכות תעלות המים החוצות את המרכז העתיק שלה. ביום ראשון קריר של סוף מרץ, הרחובות שטופי שמש ודלילים בתיירים (מוטיב יחסית קבוע לאורך הטיול שלנו) ובשעה קלה של צעידה מתונה הספקנו לסקור את הגשרים הקטנים הפזורים מעל התעלות, כולל גשר טרפונטי המפורסם, לשוחח עם אווזים, לדגום עוגיות ממולאות בקרם שוקולד ואגוזים ולבחור מסעדה יקרה יחסית ולא מאד מוצלחת. קומאקיו ידועה בדייג הצלופחים שלה - ניתן לצפות בבקתות הדייגים הבנויות על כלונסאות עץ גבוהות ברחבי הדלתא - כדאי לוודא שאתם מזמינים את המנה הנכונה בתפריט כדי באמת לטעום אותם (במיוחד כשהצוות לא מדבר מילה באנגלית).

כחצי שעה נסיעה מקומאקיו נמצאת ראוונה - עיר שהספיקה להיות הבירה של האימפריה הרומית המערבית במשך כ-75 שנה, עד נפילתה (של האימפריה, העיר עוד לגמרי קיימת) ואחר כך להוות מרכז ביזנטי חשוב. ראוונה משובצת במונומנטים רומאיים וביזנטיים שהשתמרו היטב, כולל פסיפסים מרהיבים ואדירי מימדים שהרשימו מאד גם מתבגרים ציניים בדרך כלל. חובבי הספרות יתרגשו בודאי לבקר בקבר של דנטה אליגיירי, שעשה ברוואנה את שנות חייו האחרונות, ואת הגנים המקיפים אותו. ואם יתמזל מזלכם, לא תפגשו אותי ברחוב ליד, מתעקשת להרצות לילדים רעבים על הקומדיה האלוהית.

אחד המאכלים המפורסמים ברוואנה הוא הפיאדינה, או כפי שכונתה אצלנו, טורטיה טוסט. סוג של פיתה מבצק דק שממלאים בפרשוטו, גבינות ואורוגולה בוריאציות שונות ומקפלים. בכל פינה כמעט תמצאו דוכן פיאדינה קטן עם משטח חימום גדול, עליו יקלו קלות את הפיאדינה לפני שיגישו לכם אותה בשקית נייר. לצד הפיאדינה אפשר למצוא גם crescione, שזה בעצם אותו בצק אבל הפעם ממולא מראש בשילובים של רוטב עגבניות, גבינה, תפוחי אדמה או פטריות וסגור כמו קלצונה דקיק. מצוין לארוחה מהירה או טייקאווי למשפחות שהתעייפו ונסיעה ארוכה ופקוקה לפניהם.
בכל מקרה, ולא משנה באיזו שעה ביום תבקרו בראוונה, לא לשכוח לעצור לגלידה ב- Cremeria Maggiore, בשביל הגלידה המצוינת והשירות המקסים.

מצפון לבולוניה נמצאת פרארה, ולא, מוזיאון פרארי לא נמצא שם, אבל לא רחוק. התאהבתי בה ממבט ראשון.

פרארה היתה מקום מושבם של משפחת Este, אשר שלטו באיזור בתקופת הרנסנס (בדומה למשפחת מדיצ׳י המפורסמת מטוסקנה). מומלץ לבקר במצודת אסטנזה המוקפת חפיר מים ומתהדרת בתאי כלא אפלוליים ומטרידים וגם בתצפית יפה על כל העיר, לשוטט ברחובות השקטים, כולל הרובע היהודי על סמטאותיו הנאות ולא לוותר על חצר התיאטרון העירוני שהיא אליפסה מושלמת לשעשועי צילום, והאזנה לחזרות של התזמורת עם זמרי האופרה.

באמיליה-רומניה, כמו באיטליה, לכל עיר יש את הפסטה המסורתית שלה - בפרארה זו הקאפלצ׳י די זוקה - פסטה במילוי דלעת ארומטי. את שלנו בחרנו לדגום ב-Trattoria da Noemi, מסעדה בעלת תפריט מקומי מסורתי הכולל בין השאר ארנבת לפי מתכון עתיק של האפיפיור (מי ידע שהוא מבשל), פרחי דלעת ממולאים במוצרלה ומטוגנים (חלום של מנה אביבית עונתית) ו-Salame di Sugo - מנה איזורית שמוגנת ב-DOP, שאחרי התיאור היינו חייבים לטעום (לבעלי קיבה חזקה בלבד - ראו הוזהרתם) - מדובר בחלקים הפחות משובחים של החזיר, אלו שנשארים אחרי שמקצבים אותו להכנת הפרשוטו, יחד עם כבד, לשון, תבלינים וכמות נאה של יין (לא מפוסטר). התערובת כולה נדחסת לתוך שלפוחית השתן של החזיר (כן), שנקשרת היטב ועוברת להתססה ארוכה במרתף הקרוב. 36 חודשים (עוד כן) מאוחר יותר הצרור הזה יעבור בישול של כמה שעות טובות במים, עד שהוא מתמוסס לגרסת רוטב עזת טעמים (עד מלוחה קשות ,יש לציין) שתוגש על פירה תפוחי אדמה.

את המליחות איזנו עם בקבוק נפלא של למברוסקו ורדרד ויבש - למברוסקו הוא הוא זן של ענב אך היין העונה לשם לעיתים מיוצר מבלנד של ענבים ומקורו ממחוז אמיליה-רומניה, והוא זוכה למוניטין קצת מפוקפק אצלנו של יין קל מאד ומתוק יחסית. מדובר ביין מבעבע שיכול להיות אדום, לבן או רוזה. בגרסתו היבשה הוא משתחרר מכותרות מקטינות מהעבר, ובכל מקרה ב-Da Noemi יש סומלייה צעיר ועליז, שיודע להציע אפשרויות שתיה מספקות.

גלידה שאלתם? גלידה קיבלתם! או מה עושים אחרי שמזמינים לקינוח זופה אינגלייז ומבינים שצריך פיצוי דחוף? (אלוהימה איטליה, יש לך שלושה קינוחים שאת טובה בהם, תדבקי בהם ובג׳לטו, טוב?)
 Gelateria La Romana - אמנם זו רשת, אבל הגלידה מעולה ובחזקת הכי טובה שאכלנו כל השבוע.

את המסלול הקלאסי של יצרני הפרמז׳ן והחומץ הבלסמי פלוס הקפה הכי טוב בבולוניה (Terzi) ,שווקים ומסעדות קלאסיות תוכלו למצוא בפוסט ששרון היינריך כתבה לפני כמה שנים

אני רק אוסיף כמה המלצות טובות שאספנו בדרך ואז נדלג הלאה לעוד שלוש פנינים קטנות שפזורות בגבעות בולוניה.
במודנה, ממש בכניסה למרקטו אליבנלי הוותיק והקסום, תמצאו את Schiavoni - דוכן כריכים זעיר שמציע חמישה כריכים מתחלפים כל יום בהתאם להיצע בשוק. אנחנו דגמנו סלסיצ׳ה מקומית בתוספת פסטו בועט בכריך אחד, ופרשוטו קוטו (מבושל) עם יוגורט לימוני וצ׳ימה די ראפה (סוג של ברוקולי שחביב מאד על האיטלקים) בכריך השני, כל זה לצד, ניחשתם נכון, למברוסקו ורדרד. תענוג.

בדרך חזרה לביקתתנו, עייפים אך נחושים, עצרנו לארוחת ערב ב-Antica Osteria del Mirasole, שנמצאת בעיירה San Giovanni in Persiceto (מומלץ מאד להזמין מקום מראש) .מדובר במסעדה איטלקית משפחתית שזכתה ב-2021 לתואר הטרטוריה/אוסטריה הטובה ביותר באיטליה. הגענו ראשונים למסעדה ריקה מאנשים, אך עמוסה בחפצים, תמונות ושאר אוצרות, רק כדי לגלות שעה מאוחר יותר שהמסעדה הומה אדם ומלאה עד אפס מקום במשפחות איטלקיות עליזות. במרכז המסעדה גריל פחמים פתוח ולצידו נחים נתחי בשר עצומים הממתינים לצליה, אבל כששואלים את בעלת הבית מה המנה המומלצת שלהם, התשובה היא טורטליני בשמנת. כן, כמו הזעירים מהמרק הצח שהיו במערכה הראשונה, רק במרק של שמנת. חלום. ניסיתי לקחת את השף הביתה. לא הסכימו לי. לצידי נדגמה גם לזניה משובחת ועוד פסטה ממולאת בריקוטה וטובלת בעגבניות, אבל השיא (או הארוע הלבבי של הערב) היה קוטלט חזיר, עטוף בפרשוטו פריך וטובל אף הוא ברוטב שמנת ואחרי זה דוקטור, אני לא זוכרת שום דבר חוץ מהמלצרים החתיכים.

Ahimè - ממש לצד מרקטו דה לה ארבה בבולוניה נמצאת מסעדה שהיא יציאה מהמשבצת במכלול המסעדות המסורתיות דומות התפריטים שנמצאות בכל מקום. המסעדה הקטנה, בעלת העיצוב העכשווי בואכה ברלין, מציעה תפריט משתנה המתבסס על חומרי גלם שמגיעים מהחווה שלהם. לגרור שלושה ילדים למסעדה כזו בשעת צהריים זה לא אובייסט בכלל, ואנחנו עד היום מודים להם על הסבלנות. פתחנו עם צמד אויסטרים רעננים, לחם מחמצת מצוין (בשונה מהלחם האיטלקים הלבן והיבשושי שמסתובב ברוב המקומות) ופלטת נקניקים מתוצרת עצמית. אנחנו זכינו לטעום בה וריאציה על לארדו - נקניק שמבוסס נטו על שומן. סוג של חמאה בעצם. המשכנו לפסטה לימונית עם פירורי לחם (בלי תוספת קיפוד הים שהוצעה, כי בכל זאת, ילדים), טרטר בקר מתובל היטב, טורטליני ממולא בברווז על קרם סלרי משגע ומנה מלאת רבדים של כרישה צלויה עם קייל ואגוזי לוז קלויים.

רגע של טראש - אם כבר שתיתם קפה ב-Terzi והשעה היתה נכונה, נשנשו לכם קרטון של טורטליני מטוגנים בבשמל גבינתי סמיך ב- L'Asporto. למה? כי אתם יכולים.

ועכשיו עוד 3 המלצות קטנות מחוץ לעיר (שלא בהכרח יש בהן אוכל):

Dozza - כפר קטן  (ממש קטן, ברמה של שניים וחצי רחובות) שקירותיו הם גלריה באוויר הפתוח. פעם בשנתיים נערך שם פסטיבל שבמסגרתו חונכים יצירות חדשות על קירות הבתים. ביום שאינו סוף שבוע, הרחובות הצבעוניים כמעט נטושים, אבל עדיין תוכלו למצוא ארוחת צהריים טובה באחת משתי המסעדות המקומיות. כולל ניוקי פריטי - ריבועי בצק מטוגנים, חלולים מבפנים, רכים וטעימים ובודינו די פארמה, שהוא קינוח גבינתי וטעים טעים.
בכניסה לכפר יש מצודה יפה לסייר בה, כולל חדרי מגורים מפעם, תערוכות מתחלפות, דרקון כלוא על הגג (אמת דיברתי) ובר עם חנות יין מרשימה צמוד למרתף העינויים, המתמקדים בתוצרת של מחוז אמיליה-רומניה.

La Scola - כפר ימי ביניימי מהמאות ה-14-15, משומר היטב ועדיין מאוכלס במידה זו או אחרת. ביקור לרגע יפה וקטן בפיסת היסטוריה שהתיירות לא מאד נגעה בה. על הקירות אפשר למצוא כמה שעוני שמש ולדון במידת הדיוק שלהם ביחס לעולם הדיגיטלי.

Grotte di Labante - זו המלצה מאד תלוית עונה. אפשר למצוא כאן מסלול טיול, פארק נעים לפיקניק ומערה דמויית פה דרקון מתיז מים בהתאם למשקעים בעונה. החורף היה מאד שחון השנה באמיליה-רומניה, ולכן זכינו בעיקר לזרזיף קצת מאכזב, אבל זה לא הוריד במאום מחדוות הטיפוס בקרביו של הדרקון.

בחלומותי אני משתכנת לחודש לפחות באחד מבתי הכפר מסודרי החצר הפזורים בין הגבעות הרכות סביב בולוניה ומגלה את האיזור הזה אט אט, בקבוק יין אחד בכל פעם. בינתיים, מנשנשת לי בבית פרמז׳ן של 30 חודשים עם חומץ בלסמי אמיתי ומתגעגעת.

טל סיון-צפורין, צלמת, כותבת כשקורים דברים טובים וחובבת אוכל, במיוחד עם כוס יין ליד. 

***